״מתי אלמד לבחור נכון להאמין, לראות שטוב בלי להביט שוב לאחור לבחור נכון״
כולנו מכירים את מילות השיר המרגש הזה, שאותו שר והלחין אמיר דדון ביחד עם אלדד ציטרין.
אני לא יודעת להגיד מה הסיבות להצלחה של השיר הזה אבל אני יכולה להניח שחלק גדול מההצלחה טמון במילים שנוגעות בנו, בלבטים שלנו, בהבנה של החוכמה בדיעבד ועד כמה חשוב להשלים עם הבחירות שעשינו, של אלו שעתידות להיעשות תוך הבנה שבחרנו את הכי טוב שיכולנו תחת הנסיבות ועם הידע שהיה בידינו, או עם הלב או עם כל מה שגרם לנו לבחור כך או אחרת.
השיר הזה נוגע גם בי בכל כך הרבה מובנים. כל כך הרבה בחירות והחלטות שעשיתי ושאני עושה כל יום כל היום. מילים שמחזירות אותי לבחירות שעשיתי ביום בו חיי השתנו. כל כך הרבה שאלות ותהיות. מה הייתי עושה אחרת אם הייתה לי הזדמנות?
בערב ה-25 לדצמבר 2013 עשיתי החלטות ובחירות טריוויאליות, פשוטות, יומיומיות, החלטות שכולנו עושים בשוטף, בלי לחשוב יותר מידי. ״אמא״, יובל התקשרה בהתרגשות שיא, ״את לא מאמינה. הציעו לי כבר היום להישאר לשיעור מחול של הקבוצה הבוגרת. בבקשה אמא את מרשה?״ ״ברור יובל. ברור שאני מרשה.״
אז יובל נשארה לשיעור המאוחר והייתה הכי מאושרת. ״תודה אמא, תודה. את האמא הכי טובה בעולם!״ בחירה מספר 1.
השעה 20:30. הגיעה השעה לנסוע לאסוף את יובל מהחוג. אני יוצאת מהבית ונכנסת לרכב. מתניעה אותו.
הילה מתקשרת ״אמא, בבקשה, אני יכולה לבוא איתך לאסוף את יובל?״ ״בטח חיים שלי, ברור שאת יכולה. אני מחכה״. הילה מצטרפת. בחירה מספר 2.
אנחנו מגיעות ליובל. היא מחכה בחוץ, נפרדת מחברה שחיכתה איתה, פותחת את דלת הרכב וכולה זורחת מאושר. היא מבחינה שהילה יושבת במקום שלה. יובל מבקשת מהילה לעבור מקום. הילה מסכימה. אני בוחרת לא להתערב ונותנת להן להסתדר ביניהן. הן מתחלפות. בחירה מספר 3.
״יובל אכלת משהו?״, אני שואלת, ״השעה כבר 21:00״. יובל כמובן עונה שהיא לא אכלה מאז ארוחת הצהריים. אני מציעה גלידה. יובל והילה מבסוטיות עד הגג. נוסעות לגלידה. בחירה מס׳ 4.
בגלידרייה יש עיכוב קטן. הבנות מתלבטות, מחליפות ביניהן את הגלידה. מזמינות עוד אחת. אני שוב בוחרת לתת להן להסתדר. בחירה מס׳ 5.
מתחילות לנסוע הביתה. רכב מימין מפריע לי לפנות ימינה ואני מחליטה לא להסתכן ולעקוף אותו ופונה שמאלה. בחירה מס׳ 6.
ערב שכולו מתנהל בהחלטות כאשר כל בחירה מובילה למעשה וכל מעשה טומן בחובו בחירה נוספת. דבר מוביל לדבר ואנחנו מגיעות לצומת. אני נכנסת לצומת הפנוי. הולך רגל עומד על המדרכה ורוצה לחצות. אני בוחרת לעצור ולאפשר לו לעבור. בחירה מס׳ 7.
מונית שירות מגיעה במהירות. הנהג עובר את הרמזור באדום. הוא ממהר הביתה. כך הוא מסביר אחר כך כשכבר הכל השתנה. כשהכל היה בלתי הפיך. הפגיעה היתה בלתי הפיכה. הילה נפצעה אנושות ושרדה. יובל נשארה בת 11.
הוא בחר לא להאט ולא להזיז את ההגה קצת שמאלה. בחירה שלו.
האם הוא חשב בשש השנים האחרונות על הבחירות שהוא עשה באותו ערב? האם הוא השקיע את אותה רמת כאב ואשמה עצמית על הבחירות האלה כמוני, אמא של יובל?
אני בחרתי לא לעסוק בו. לא בבחירות שלו, לא באשמה שלו.
בחרתי להציל את משפחתי. בחרתי בחיים.
זוהי בחירה יומיומית, שעה שעה, בחירה מתוך כאוס, מתוך מעמקי השבר והצער שרק אמא יכולה להבין.
בחירה שעוסקת במיקוד שליטה פנימי ולא כזו שעוסקת בחיצוני, באחר, בנסיבות.
את האחר, את הנסיבות, את שאירע, לצערי העמוק אין בשליטתי לשנות.
כשאני שומעת את השיר ומנסה לענות על השאלה ״מתי אלמד לבחור נכון בלי להביט שוב לאחור?״ אני פעמים רבות מתקשה לענות. לא אעמיד פנים.
עדיין מתוך התהום בחרתי לצמוח. היום אני יודעת שיש דברים שאינם בשליטתנו. אבל עלינו לשלוט במה שכן.
