ב- 30.4.2019 יובל הייתה אמורה לחגוג 17 שנים. 17 שנים של עשייה, של מצוינות, של הגשמה ונגיעה בכל כך הרבה אנשים בכל כך הרבה מובנים.
יובל, ילדה שלי, לא זכית להגיע לרגע הזה. ברגע אחד הכל השתנה. שבריר שנייה. רגע אחד שלאחריו שום דבר כבר לא כפי שהיה. משמעותו של הרגע הזה, הפכה אותך מילדה שכולה חיים מלאים, גועשים וסוחפים, מיובל השופך את מימיו אל תוך נהר החיים , ליובל ללא מים, לגוף ללא נשמה. כשמך יובל, כך עיצבת את חייך,וברגע אחד הכל נגדע. מצאתי את עצמי נפרדת מהעתיד שלך יובל, ומהעתיד שלי איתך.
אז מהי משמעותו של הרגע? של כל רגע? אקהרט טול ממליץ בספרו ״כוחו של הרגע הזה״, לשים לב איפה אנחנו במחשבותינו ברגע הזה, בהווה. הוא מזכיר לנו כמה כוח יש לרגע הזה, בכאן ועכשיו, מתוך ההבנה שאין לנו שליטה על העבר שחלף ואיננו, כל שכן אין לנו ידיעה על מה טומן בחובו העתיד.
ההכרה בחוסר השליטה בעתיד מובילה את טול לציין בספרו את המובן מאליו – אם איננו יודעים מה צפוי לקרות בעתיד, מה יועילו לנו הפחדים ממנו? הדאגות? הוא מציע בספרו גישה שונה מזו, המודרנית, בה כולנו חיים.
מתי שמנו לב, אבל באמת שמנו לב, לאותם רגעים קטנים, שאנחנו מדלגים עליהם בשוטף, בשגרה העמוסה, הרגעים בהם אנו נוגעים בחיים של אדם אחר? האם יש להם משמעות עבורנו? עבור האחר? האם אנחנו מתעכבים לרגע אחד לחשוב על זה? כל כך הרבה רגעים שמרכיבים סיפור חיים.
אני מסתכלת היום על אנשים שמנהלים חיים שלמים מבלי לחיות באמת. פרצופים כבויים ללא חיוך, גבים שמוטים כמתקשים לשאת את ״עול החיים״.
הרגע שלי, הרגע הנורא הזה, הבום החזק שהעיף את הרכב שלי, שפגע קשה בהילה ולקח את יובל שלי, חידד עבורי יותר מאי פעם, את חשיבותם של הרגעים היומיומיים, ארוחות הערב, הסנדוויצ’ים של הבוקר, הכביסות, הכלים.
ב – 30 באפריל השנה, הדלקנו 17 נרות לזכרה, שסימלו את האור הגדול של חייה, את עיניה המאירות, שפתחו חלון לנשמתה מלאת הטוהר. חבריה הגיעו אלינו הביתה ביום הזה. 16 נערים ונערות התיישבו בסלון וכל אחד החזיק נר.
ביקשתי מהם שיספרו מה עבר עליהם בשנים שחלפו ומה נשאר אצל כל אחד מהם מיובל שהכירו, החברה שלהם, הילדה שלי.
ברגע הזה נכנס רועי, אחד החברים, והדליק את הנר ה- 17 במספר. המעגל היה מושלם. הנר ה- 18 שחסר סימל עבור כולנו את היעדרותה הפיזית של יובל אבל ב- 17 הנרות שהחזיקו חבריה דלקה נשמתה, דלק סיפור חייה.
כל צעיר בתורו סיפר איך יובל חיה אצלו בלב ומלווה אותו עד היום, בכל צומת או החלטה, בכל מבחן חשוב ובימי ההולדת שלו ושל חבריו. הילדים שיתפו, כחוט השני שעבר בין כולם, איך יובל תמיד הובילה אותם להוציא את המקסימום מעצמם, להיות במגמת שיפור מתמדת, לשאוף גבוה ולהשיג תמיד יותר. עבור יובל לא היה מושג כזה ״לא מסוגל״ או ״לא יודע״. הכל אפשרי עם למידה, התפתחות ואמונה בעצמך.
(אחד השירים האהובים על יובל- Impossible)
היא הצליחה לגרום לילדים האלה לרצות, לעשות, לשאוף, להאמין. יובל גרמה לכולנו להיות אנשים טובים יותר, והכי חשוב, היא נתנה דוגמה להבנה שכל רגע טומן בחובו הזדמנות לשינוי, לשיפור ולהצלחה, שלכל רגע יש משמעות. ״בזכותה, אנחנו אנשים טובים יותר היום״, אמרו הילדים, ״לעצמנו ולאחרים״.
יובל שלי, האמנת בלחיות את הרגע ולמצות אותו. עברת ממקום למקום כמו פיה , עם שיערך הארוך והמתנפנף, צחוקך המתגלגל, עינייך החודרות. נגעת בעומקם של דברים, בעומקם של אנשים.
תודה לך שהארת עבורי רגעים, ימים ושנים. שדייקת את משמעות החיים.
אני מבטיחה לך שבחרנו לחיות בדמותך. לצחוק מכל הלב, להקשיב בכל רגע, לגעת באחר, לצמוח.
