“קחי את גאוות אימך על האדם שאת, קחי את ליבי, הוא שלך ובשבילך, הכל צידה לדרך שתמיד אני איתך, נושמת, חולמת, קחי לך”
ריטה ומשי קליינשטיין, אם ובתה, כתבו וביצעו את השיר שנוגע בכל כך הרבה אמהות ובנות. בקולן החם והמרגש, עם הלחן של אלנתן שלום, הן פורטות על מיתרי ליבנו ומגישות לנו באופן אינטליגנטי את הקשר הכל כך חזק הזה, הבלתי ניתן לניתוק, בין אמא ובת.
את השיר הזה בחר חנן מזור, חבר יקר ומוכשר שלי, לבצע בביצוע מופלא ולהקדיש אותו ליובל שלי .
חנן גייס את חברו הטוב והמוכשר איתן כספי למשימה. איתן יצר מצגת מרגשת וחיבר בין הביצוע האינטליגנטי של חנן למילים שכתבתי ליובל ולתמונות הבלתי נשכחות שלה.
השיר הזה מעורר בי, בנוסף להתרגשות גדולה, גם תהיות.
האם אנו וילדינו אכן לוקחים את הגאווה, את אהבת אימנו כצידה לדרך? האם אנו יודעים לזהות בעצמנו את האוצר הגלום בנו?
כמה פעמים בחיינו נמנענו מלהתחבר לעצמנו, ליכולות שלנו, לשאיפות שלנו, מפחד פשוט שמקנן בתת מודע שלנו?
אותו פחד שגרתי מעשייה, מהגשמה, מכך שאנחנו לא מספיק טובים, שאנחנו טובים מידי, שמישהו כבר עשה את זה לפנינו או יעשה את זה אחרינו, אבל בטוח שיותר טוב מאיתנו.
הפחד הזה שכולנו חווים, ברמה כזו או אחרת.
גם אני חיה את הפחד הזה. פחד שהתעצם אחרי התאונה.
הפחד מלחזור לנהוג, הפחד מלקחת אחריות על אנשים אחרים בכביש שגרם לי להשתמש בתחבורה ציבורית ופגע בתפקוד שלי, באמונה בעצמי והחליש את העצמאות שלי, החליש אותי.
הפחד לטעות בהחלטות יומיומיות, בבחירות יומיומיות. הפחד לשלוט על ידי ההחלטות האלה בתוצאות. הרי ההחלטות והבחירות שלי בערב התאונה היו שלי ורק שלי והתוצאות היו מכאיבות.
הפחד מלצחוק, לחזור לחיים, לטייל, לחוות. הרי זה לא מגיע לי.
יכולתי להמשיך לאפשר לתחושת האשמה והפחד שלי לשלוט בי ובחיי. יכולתי לבחור לכבות את התשוקה שלי, את היחסים שלי עם הבנות שלי, עם בעלי, את העשייה שלי.
יכולתי לבחור לוותר. אבל זו הייתה הבחירה הקלה, השגרתית והמובנת מאליה. כמעט המשעממת והצפויה.
בחרתי אחרת. בחרתי לא לתת לפחד המודע והתת מודע שלי לשלוט בי. בחרתי להתמודד איתו במודע.
היו אלה משפחתי ובנותיי שנתנו לי את הצידה לדרך. כל אחד בדרכו.
אמי ז”ל ואבי, שייבדל לחיים ארוכים, העניקו לי את גאוותם על האדם שבי, תמכו בי ללא סייג ואפשרו לי לאט לאט להתחיל לנשום ולחזור לעצמי.
בעלי האהוב, שהחליט עבורי שהולכים לקנות לי רכב, ובעשותו זאת אמר בלי מילים שהוא סומך עליי וגרם לי שוב להאמין שאני מסוגלת. מסוגלת לחזור לכביש, על כל המשמעויות שבחזרה הזו. החזרה הזו הייתה תחילת החזרה לחיים ותחילת תהליך סילוק האשמה והפחד.
אור, בתי הבכורה, התעקשה שאעמוד בהבטחתי לטיול לחו”ל עם סיום קורס הקצינות שלה והחזירה אותי להתחבר להנאות הפשוטות של לחוות מקומות אחרים, אנשים אחרים, לצחוק ולהנות רק כדי להנות.
יעל, בתי השנייה, שבחרה להמשיך בחיים ולרדוף אחרי ההגשמה שלה, גרמה לי להבין את חשיבות החיבור לעצמי, לרצונות שלי, לשאיפות שלי. יעל עזבה את הבית בתקופה הלא פשוטה הזו ויצאה לשנת שירות. שנה של עשייה משמעותית ותרומה.
הילה, הקטנה והמדהימה, שבחרה בחיים! וגם כשהייתה מחוברת לאינספור מכונות עם תפרים כמעט בכל חלק בגוף, גבס וקשיי נשימה, בחרה לצחוק, גם כשכאב. וכאב מאד.
ההתגייסות הטוטאלית הזו למעני מתוך ההבנה שלהם את הכאב הקשה מנשוא שלי, וגם מתוך ההבנה שגם הם היו זקוקים לי, גרמה לי לראות את גאוות אמי ואבי, את גאוות אישי ואת גאוות בנותיי על האדם שבי ולהתמודד במודע עם הפחדים.
לקחתי את אהבתם כצידה לדרך.
הבנתי שההתמודדות במודע עם מה שמעכב אותנו מזכירה לנו את מה שאנחנו. מזכירה לנו מי אנחנו. מזכירה לנו שחיים ללא תשוקה, חיים מתוך פחד, הינם חיים ללא משמעות, ללא הגשמה. כשבוחרים, שולטים.
אז כן אין ערובה לתוצאות, אבל יש דרך וזו דרך ששווה ללכת בה.
