יש כאלה שיקראו לזה צחוק הגורל. בזמן השבר הכי גדול של חיי אני שוהה במלונית היולדות בבית החולים. במקום שנולדים בו חיים חדשים, עם הבכי הטהור של התינוקות המלאכיים האלה, ועם האימהות הטריות, שעדיין כאובות מהלידה, שמלאות בגודש של רגשות וחלב.
במקום שמתחילים בו חיים חדשים, אני, אמא שבשנייה אחת מאבדת חלק ממני, את ההווה ואת העתיד שלי, צריכה להתחיל בחיים החדשים שלי, לעבד, להילחם, לקבל החלטות מתוך השבר. במבט לאחור, אני מבינה שייתכן שהייתה פה יד מכוונת ומסר סמוי למעגל החיים. כי הינה אני פה, חווה חיים חדשים, חווה חיים. נקודה. כי החיים ממשיכים. כמו במשפט הכי שחוק וקלישאתי. במקום הזה, נובטת בי החלטה ברורה להמשיך. ההחלטה שעל פיה נקבעים השעות, הימים והחודשים הבאים. שעל פיה נקבעים החיים.
האם אני כופה על עצמי להסתכל זה כעל סימן להמשיך?
האם אני, בבחירה שלי לא לחזור הביתה בלילות, בהם אמנון ישן ליד הילה במחלקת השיקום ולא אני, שפנויה למעשה בלילות ואין לי שום סיבה אמיתית לא לחזור הביתה, בעצם השהייה שלי בין כתלי בית החולים, ללא סיבה, מאפשרת לעצמי לא לחזור לחיים?
האם אני מאפשרת לעצמי לא להתמודד עם הבית ללא יובל, עם החדר הריק, אליו יובל לעולם לא תחזור ולהבדיל, הילה תצטרך לחזור לחדר עם שתי מיטות, אחת שלה, אחת של אחותה, שלא תחזור לישון באותו החדר, באותה המיטה ובעיקר תתחיל להתמודד עם האובדן של אחותה, החצי השני שלה?
אז למה אני בוחרת לתת סימנים של חזרה לחיים, של גלגל החיים, של המשכיות, לשהות שלי פה במלונית בבית החולים?
אני עושה את זה, בעודי לא יכולה לעכל שאני נשארתי בחיים , בזמן שאני נאלצת לחוות את הגרוע מכל , את הסיוט והפחד הכי גדול של כל הורה ולקבור את היקר לי מכל. אני עושה את זה, כי מתוך התהום השחורה, אליה אני צוללת, מגיחה אליי, כמעט בכוח, קרן האור של חיים חדשים. קרן האור בדמות תינוקות טהורים, שמפלסים את צעדיהם הראשונים בינינו, החיים' שנאחזים בהוריהם שיראו להם את הדרך, שיעניקו להם חום ואהבה, אוכל ובעיקר נשימה, שיאפשרו להם חיים. חיים בעולם האמיתי, בו המזון והאהבה אינם מגיעים אליהם לבד, מתוך הגוף החם והמכיל, שהם חלק בלתי נפרד ממנו, חודשים ארוכים ואף כל החיים.
ילדתי את יובל פה, בבית החולים הזה, במקום בו נאלצתי בעל כורחי להיפרד ממנה. שוב גלגל החיים, מוכיח לי את כוחו.
את הלידה של יובל אני בחרתי, לא את המוות שלה. מחזיקה אותה בזרועותיי בפעם הראשונה, תינוקת בת דקות. עוצמת הרגשות מסחררת אותי, עוצמת הרגשות שרק אמא יכולה להבין.
האהבה היא מיידית. בדיוק כמו עם שתי בנותיי הראשונות. אהבת אם גדולה כל כך, אינה תלויה בדבר, שאותה חוויתי לראשונה כשאור, ביתי הבכורה, נולדה, וכל כך היממה אותי, כי מעולם לא ידעתי אהבה כזו לפני שהפכתי להיות אמא. אהבה ליציר כפיי, ליציר האהבה הגדולה שלי ושל אמנון, אהבה גדולה אף יותר מאהבה בין גבר לאישה.
אהבה שמלווה כמעט במיידי בדאגה הזו שמתיישבת בתוך הלב, צמודה לאותה אהבה. דאגה ורגש אחריות כל כך גדולים, שפעמים רבות, גורמים לי לא לישון בלילות, לשבת ליד מיטתה של אור ערה ולוודא שהיא נושמת ורגועה. כך, שכשהיא מתעוררת לאכול, היא אפילו לא צריכה לבקש או לבכות כי אני שם לידה, כדי לנחם, לחבק ולהציע את הבקבוק החם והמרגיע. והיא רגועה ואהובה.
את האהבה שלי ליובל, ביחד עם אותו רגש אחריות ודאגה, אני מעניקה לה, בדיוק כמו לאחיותיה, ביחד עם ההחלטה המודעת, שאסור לאפשר לדאגה הזו לנהל את חייהן, לשתק את עצמאותן ואת האמונה בעצמן, בנו ההורים שלהם, ובסביבה הסובבת אותן.
את חודשי השיקום הארוכים של הילה, אני חווה בין קירות בהם נולדים חיים, בהם ניצלים חיים ובהם גם נאלצים להיפרד. אני נמצאת בלב ליבם של החיים האמיתיים. האם יש דרך להימנע מאובדן, מעצב ומפרידה ולחיות את חיינו ללא ההתמודדות הזו? היינו רוצים להאמין שכן. אבל זו לא המציאות, באופן כזה או אחר, אנחנו נחווה וחיווינו פרידה, כשלון או שברון לב.
בתוך מעמקי האובדן, בימים בהם אני נמצאת בצומת החלטות כמעט בלתי אפשרית, צומת החלטות לא הוגנת, בימים בהם אני חושבת שאי אפשר לבקש ממני להחליט, אני מחליטה. אני מקשיבה לסימני החיים ולא לסימני המוות. אני מקשיבה ליובל, הילדה שחיה את חייה, במיצוי של כל יום, בתשוקה ובאהבה.
אז מה הם סימני החיים שלכם?
