אני צופה בתרגיל המושלם. צופה בביצוע המדהים של לינוי אשרם, הספורטאית מספר אחת של ישראל ולא מצליחה לעצור את הדמעות.
דמעות של התרגשות, גאווה ושל געגוע לימים בהם ליוויתי את יובל שלי לתחרויות בהתעמלות אמנותית מטעם "הפועל ראשון לציון".
יובל פצפונת ממש, בת שבע בסך הכול, כשהיא כבר בנבחרת הקבוצתית. קבוצה של שמונה בנות, כולן יחד מגיל חמש, מתאמנות חמש פעמים בשבוע, בימים ראשון עד חמישי, חמש שעות בכל יום. מתרגלות אין־ספור תרגילי כוח וגמישות תחת משמעת הברזל של צוות המאמנות. הבנות ממשיכות לתרגל הן את האימון האישי שלהן והן את התרגילים הקבוצתיים, עד שזה מספק את המאמנת.
כאשר ישנה תחרות, האימונים והדרישה למצוינות עולים מדרגה, והבנות מבצעות שוב ושוב את אותו חלק בתרגיל עד שהן מתואמות באופן מושלם. אומנם זה נשמע תובעני, ואכן זה כך, אבל יובל והבנות הופכות בשעות האלה לנבחרת של ממש, שבה אחת תמיד דואגת לאחרת, משלימה את מה שחסר לחברתה; נבחרת שבה כולן מגבות את כולן מול המאמנת. הגוזליות האלה שומרות זו על זו כמו חיילים בגדוד לוחמים. ככל שהמאמנת קשוחה יותר ודורשת יותר ‒ כך הן מגוננות יותר זו על זו, דואגות תמיד שכולן יאכלו יחד, יתלבשו יחד, יתאפרו ויסדרו יחד את השיער, ויהיו מתואמות בתרגיל באופן שימנע הערות לאחת מהן. "אחת בשביל כולן, כולן בשביל אחת," כך הן אומרות, וחשוב יותר ‒ עושות.
בדרך כלל, התחרויות הארציות מתקיימות בשבתות, כך שאנו האימהות קובעות בבית של אחת הבנות, מגיעות כולנו לארגן את הבנות, וגם בינינו האימהות יש חלוקה: אחת מסדרת את השיער, אחרת מאפרת, עוד אחת מלבישה, מישהי דואגת לאוכל ושתייה, אחרת דואגת לציוד, ונוסף על כך אנו חולקות מכוניות כדי להגיע יחד. כך שגם אנו ‒ האימהות ‒ הופכות עם הזמן לנבחרת מתוקתקת של עשייה. תמיד אנו דואגות תמיד להגיע עם הבנות ולארגן אותן במקום.
גם יתר בני המשפחה של הבנות מגיעים תמיד לתחרויות, כך שכולם מכירים את כולם, ועם הזמן אנחנו הופכים למשפחה אחת גדולה. הדבר הכי יפה בעיניי הוא שבמקום שמקדש את התחרות ואת הניצחון – אין כל תחרות בין הבנות המוכשרות והחכמות האלה. לאחר כל כך הרבה שעות ביחד הן יודעות מי טובה במה, ולכן את ההחלטות של המאמנות והכוריאוגרפית בנוגע למיקומים בריקוד הן מקבלות בהבנה טוטלית ובקבלה אמיתית, בהבנה הבוגרת שככל שהמיקום יתאים ליכולות של כל אחת, כך התרגיל יהיה מוצלח יותר ויזכה לניקוד גבוה יותר. הקבוצה הופכת לחשובה יותר מהפרט, ולמרות גילן הצעיר הן משכילות לנטרל, למען המטרה הכוללת, את הרצון האישי לבלוט.
בכל התחרויות הבנות גורפות את אחד משלושת המקומות הראשונים, כאשר למשחק הקבוצתי יש משקל רב בתוצאה הזאת. כך גם ראינו בנבחרת ישראל, שהעפילה לגמר ושכולנו צפינו והתרגשנו יחד איתן!
אני זוכרת כל תחרות ותחרות, אבל התחרות באילת, אליה מגיעות מיטב הנבחרות מהארץ, זכורה לי במיוחד. לתחרות הזו אני מלווה את יובל לבד, לסוף שבוע של אימונים ותחרויות. יובל ואני חולקות סוויטה עם אחת הבנות ועם אימא שלה, אבל יובל ואני ישנות יחד בחדר פרטי משלנו, באותה מיטה זוגית. זו הפעם הראשונה של יובל ושלי בנסיעה מחוץ לבית, רק אני והיא.
ליובל, בת שלישית במשפחה בת ארבע בנות, זו הפעם הראשונה איתי, באופן בלעדי כל כך, לשלושה ימים מלאים. אז על אף שליובל יש תמיד מקום משמעותי ומרכזי בבית ובמשפחה, זה לא דומה בכלל לשהות איתי לבד, בלי עבודה, בלי לימודים, בלי הסחות של האחיות שלה, בלי הטיפול בבית, ובכלל בלי השגרה המטורפת שלי, אבל בהחלט גם בלי זו שלה, שגרה של אימונים, לימודים וחיי חברה עמוסים.
עבורי זו פעם ראשונה לחוות את יובל 24/7 בזמן איכות אמיתי. לשמחתי, הנסיעה הזאת מקרבת אותנו אפילו יותר. בלילה יובל מרשה לעצמה ולי לישון מחובקות, ובאחד הלילות יובל ממש ישנה עליי, מתרפקת עליי, ודווקא בגלל שזה לא מאפיין את היום־יום שלנו, אני בוחרת לא להזיז אותה ממני. להפך, אני בוחרת לחבק אותה כל הלילה, לא נותנת לעצמי להירדם כדי לא להפריע לה לישון כל כך טוב ושקט, בזמן שאני שואפת אותה ואת הריח שלה לתוכי.
בסופו של דבר זה מה שאני הכי זוכרת מהנסיעה הזאת. לא את המיקום של הקבוצה בתחרות, לא את האימונים שלהן, אלא את התחושה הזאת של יובל ושלי, את הקרבה הבלתי אמצעית הזאת. אני בטוחה שעל אף שיובל יודעת תמיד שהיא אהובה, הנסיעה הזאת ממחישה לה אפילו יותר עד כמה.
הנסיעה הזאת ללא ספק מחזקת את הקשר של יובל ושלי, וגם את הקשר של שתינו לנבחרת ולבנות, ומראה לי יותר מתמיד את ההשפעה של האימונים הקבוצתיים על ההתפתחות האישית של יובל, על המשמעת העצמית הגבוהה שהיא פיתחה, ועל היכולת לאוטודידקטיות, תוך ניצול מרבי של שעות היממה. אני מבינה שהנבחרת הזאת מפתחת עבורה עוד יותר את משמעות החברות והעזרה ההדדית, לצד החתירה התמידית למצוינות. וזה עבורי הבונוס הכי גדול.
מה שאני רוצה להעניק ליובל, וכמובן לכל הבנות שלי, זה את מה שהפסיכולוג אברהם מסלאו מתאר בפירמידת הצרכים שלו. הפירמידה מורכבת משכבות בסדר חשיבות עולה. כל שכבה אינה יכולה להתקיים ללא הבסיס של השכבה לפניה, החל מצרכים חיוניים של מזון, ביטחון ומחסה, המשך בצרכים חיוניים להזנת הנפש, כגון אהבה, שייכות, כבוד והערכה, ועד לצורך העליון של מימוש עצמי.
התיאוריה שלו, שצומחת מתוך תהומות ילדותו, שבה הוא לא חווה אף אחד מהצרכים האלה, מנתחת את האנשים שמגיעים למימוש עצמי מלא בחייהם וזוכים לחוות 'חוויות שיא'. ערך המימוש העצמי, הערך העליון, מופיע כאשר מאפייני האדם כוללים מוסריות, יצירתיות, קבלה של האחר, ניסיון, ויכולת לממש את הפוטנציאל הפנימי.
שלב אחד קודם נמצא שלב ההערכה העצמית, שמאפייניו כוללים ביטחון עצמי, הישגיות, תחושת כבוד, והצורך להיות ייחודי. כשאני סוקרת בראש את המאפיינים של יובל וכמובן של לינוי אשרם, אני מבינה שהן שתיהן שם, בשתי הדרגות העליונות בפירמידה. מממשות את מלוא הפוטנציאל שלהן. שתי אלופות. כל אחת בדרכה מקבלות מדליית זהב.
לינוי מוכיחה מול כל העולם את הנחישות והיכולת שלה לממש את עצמה, על ידי אותה חתירה למצוינות, גם כשכואב, גם כשנופלים, היא מטילה מחדש את קוביות המשחק שלה לתוך המגרש, מביאה את כל כולה ומנצחת! יובל שלי, למרות גילה הצעיר וניסיונה המועט בחיים, היא כבר בשלב 'ההתעלות העצמית', ולכן היא עוסקת לא רק בעצמה, במימוש כל יכולותיה, בעיסוק הבלתי פוסק שלה בדחיפה שלה את עצמה למצוינות, להצטיינות, למדליות, כי אם באחר.
יובל תמיד דואגת לכולם, לכל החברות והחברים שלה לכיתה. אין עבור יובל ילד או ילדה שאין לו מקום אצלה בלב. ואותו דבר גם בנוגע לאחיות שלה, למשפחה המורחבת ולכל מי שבא איתה במגע. הערכים של יובל הם ברמה כמעט אלטרואיסטית והיא כולה אמת צרופה, יופי טהור וכישרון.
ביום כל כך מרגש ועוצמתי עבור מדינת ישראל, אני מתגעגעת לברבורית שלי, שבטוח מרחפת , מתקפלת, רוקדת עם חישוק ואלה ובעיקר מריעה בכנפיה ללינוי אשרם.
