אני מתעוררת. מנסה להבין איפה אני. פוקחת לאט לאט את העיניים ורואה את אמא שלי מולי. אמא שלי היקרה האהובה, למה את בוכה?
"אני בסדר", אני מנסה לדבר, לצעוק לה, שלא תדאג, שאני מרגישה טוב אבל לא יוצא לי קול.
אמא שלי רואה שהתעוררתי ומחבקת אותי חזק ואומרת לי מילים שאני לא מבינה. "יש לך לב חדש. את תהיי ילדה רגילה".
ואז אני נזכרת. אני נזכרת שבחזה שלי פועם הלב החדש שלי, כי הלב הישן שלי היה מקולקל. מהרגע שאני זוכרת את עצמי קשה לי לנשום. לא יכולה לרוץ, לא יכולה לשחק עם חברות. יוצאת וחוזרת מבתי חולים. אבל היום אנא פרחאן כתיר כי יהיה לי לב חדש. אני אוכל סוף סוף לצחוק בקול רם. אז למה אני לא שמחה? למה אני מרגישה מוזר? כאילו שזאת לא אני באמת, שאני מישהי אחרת. אבל אני מרגישה שזו בכל זאת מישהי שאני מכירה. כמעט כמו את עצמי.
אני, מיראן.
מה זה? איפה אני? אני בתוך גוף, נושמת, מרגישה, אבל זה לא הגוף שלי. רגע אני לא מצליחה לראות כל כך טוב. אני מרגישה חיבוק. זה נעים. זה חיבוק רך. דומה לחיבוק של אמא שלי, יש גם ריח נעים, אבל זו לא אמא שלי. למה היא בוכה? אני לא מזהה את הקול וגם לא ממש מבינה את השפה. אבל באופן מוזר זה דווקא מרגיש לי די נעים.
אני מסתכלת על הכל מבפנים. זה מוזר ושונה. פתאום אני מרגישה שאני רועדת כולי. אמאל’ה אני לא מבינה מה זה. זה כאילו שאני נמצאת בתוך קרון של רכבת שטסה על הפסים ואני חייבת להחזיק חזק ולנסות לנשום. זה נרגע. ברגע הבא אני שוב מרחפת. זה נעים. קצת מוזר, אבל נעים. אני עוקבת אחרי המשפחה שלי מרחוק, אבל זה מרגיש לי קרוב.
מעניין אם הם מרגישים שאני שם איתם. אני שולחת להם סימנים ואני יודעת שהם מקבלים אותם ומבינים. הם בטוח מבינים שאני שם איתם ולעולם לא אעזוב! כי איך אפשר לעזוב אמא ואבא? איך אפשר לעזוב את האחיות שלי?
אני גם בודקת מה שלום הילדה שהלב שלי אצלה. היא מחלימה יפה ובכל יום אני רואה שהיא עושה עוד משהו שהיא לא הצליחה פעם. אני רואה כמה היא מאושרת ושמחה וכמה ההורים שלה שמחים. זה עושה לי נעים.
אני רואה איך גם הילדים האחרים והאישה שקיבלו ממני את האיברים האחרים של, ממשיכים בחיים שלהם ושהם בסדר.
רגע, הנה סבתא שלי. היא פותחת את הידיים ומקרבת אותי אליה, לחיבוק חזק. אני זוכרת את החיבוק הרך והחזק הזה, שתמיד מלא אהבה עבורי. חיבוק בו אני מרגישה הכי אהובה בעולם.
"הנה את נכדתי האהובה". סבתא שלי בוכה, מרחיקה אותי קצת ממנה. "תני לי להסתכל עלייך, יובל שלי.. כמה התגעגעתי אלייך. חיכיתי לרגע הזה כל כך הרבה זמן, לקרוא לך בשם, לראות אותך, לחבק אותך." היא אומרת. היא שוב מחבקת אותי. היא בוכה וצוחקת בו זמנית. ככה זו סבתא שלי מלאה ברגש ואהבה.
"התגעגעתי אלייך", אני אומרת ומחבקת אותה חזק חזק." מה את עושה פה?", אני שואלת. "הגיע הזמן שלי", היא עונה. "אני באתי אלייך".
יובל תמיד בלב. בימים האלה, יותר מתמיד, יובל מובילה אותי ומזכירה לי שהיא פה, בלב שלי, בלב של מיראן, בלב של אמא שלי. בלב של כולנו. איפה הלב שלכם?
קרדיט – תמונה ראשית Hand heart photo created by jcomp – www.freepik.com
