השבת הזו, זו השבת של האזכרה במלאת שבע שנים למותה של יובל שלי, שסגרה את חייה בדיוק מושלם, כמו כל דבר שהיא עשתה בחייה, במלאת

אני מתעוררת. מנסה להבין איפה אני. פוקחת לאט לאט את העיניים ורואה את אמא שלי מולי. אמא שלי היקרה האהובה, למה את בוכה? "אני בסדר",

אני צופה בתרגיל המושלם. צופה בביצוע המדהים של לינוי אשרם, הספורטאית מספר אחת של ישראל ולא מצליחה לעצור את הדמעות. דמעות של התרגשות, גאווה ושל

יום נישואין בעוד שבוע בדיוק. אמנון ואני חוגגים 27 שנות נישואין, 28 שנות חברות ואהבה. 28 שנים שמתחלקות לשתיים. שתי תקופות עם חלוקה ברורה. חדה.

יש כאלה שיקראו לזה צחוק הגורל. בזמן השבר הכי גדול של חיי אני שוהה במלונית היולדות בבית החולים. במקום שנולדים בו חיים חדשים, עם הבכי

פורים 2013. יובל בוחרת להתחפש לברבור שחור. אני זורמת. זוכרים את הבחירות? שוב בוחרת לתת לה להחליט. לא מתעמקת במשמעות, אלא בעיקר באיך יובל תבנה

יובל היפה שלי, מלאת הצבעים והחן, שחייך היו קצרים אך יפים כמו האביב, בו נולדת. דוד גרוסמן היטיב לתאר בשירו “קצר פה כל כך האביב”,

“קחי את גאוות אימך על האדם שאת, קחי את ליבי, הוא שלך ובשבילך, הכל צידה לדרך שתמיד אני איתך, נושמת, חולמת, קחי לך” ריטה ומשי קליינשטיין, אם ובתה, כתבו וביצעו

מתוך אוסף פרטי תמונות סטודיו 8.2013 ב- 30.4.2019 יובל הייתה אמורה לחגוג 17 שנים. 17 שנים של עשייה, של מצוינות, של הגשמה ונגיעה בכל כך

״מתי אלמד לבחור נכון להאמין, לראות שטוב בלי להביט שוב לאחור לבחור נכון״ כולנו מכירים את מילות השיר המרגש הזה, שאותו שר והלחין אמיר דדון ביחד עם אלדד